|
פשוט להיות - נוכחות והקשבה בהורות
מאת מיה קראוסהר עטר, תרפיסטית בהבעה ויצירה (M.A) ואמא של ליה בבית הספר המונטסורי נוף ילדות .
מהרגע בו תינוק מגיח אל אוויר העולם הוא מתחיל ללמוד. הוא לומד על המגע של האוויר עם העור, על טעם החלב, על מגעם של אמו ואביו. קשרים חדשים נבנים במוחו והוא מתחיל לבנות את החוויה שלו בעולם.
לאחר מכן הוא לומד להשתמש בגופו, במנגנוני הרעב והשובע. הוא לומד איזה תנועה תוביל אותו לאיזה מצב ואילו שרירים הוא צריך להניע לכל פעולה.
הוא לומד בהדרגה אילו פעולות שיעשה יעוררו התפעלות, ואיך אותה התפעלות תבוא לידי ביטוי בהבעת הפנים. הוא לומד מה המשמעויות של הבעות הפנים השונות. הוא לומד להתרומם. לעשות צעדים ראשונים. ליפול. לקום מחדש.
כל מה שאנחנו כהורים בשלב זה צריכים לעשות הוא להיות שם. להיות סביבה מטפחת ובונה, לעודד כשצריך, ובעיקר לא להפריע. לא להפריע לסקרנות הטבעית, למעגלי הלמידה, לדרך שנבנית לאיטה.
גם אנחנו כהורים לומדים מרגע שנולד לנו ילד. אנחנו לומדים על הגבולות שלנו, על המינון הנדרש של הנוכחות, על הקו הדק שמפריד בין הנחייה, הדרכה והתערבות. אנחנו כל כך רוצים ללמד, להראות, להדריך, לשמור, לגונן. אנחנו מגיבים רגשית למצבים שונים, אנחנו מלמדים, אנחנו מחנכים.
אבל יש קו דק בין המקום בו עלינו פשוט להיות ולאפשר לילד ללמוד את השיעור שהעולם מזמן לו, לבין לתת לו מן המוכן את מה שאנחנו כבר יודעים על העולם. אנחנו כהורים צריכים למצוא את המקום הנכון לנו על הרצף הזה, נוכל להבין את זה דרך הקשבה והתבוננות.
נכון, קצב החיים שלנו הוא מסחרר. עוד לא סיימנו פעולה אחת וכבר אנחנו צריכים להיות בתנועה קדימה אל עבר המטרה הבאה. בתוך קצב החיים הזה לא פשוט להתכנס, לעצור, להקשיב ולבחור את התגובות שלנו. כך נוצר מצב בו הרבה הורים מדווחים על חוויה בה הם בעיקר בתפקיד "תפעולי" הם מעירים בבוקר, מאיצים, מסיעים, מורידים, נפרדים, מאכילים, מאיצים, משכיבים לישון...הרבה פעולות ויעדים בזמן קצר ולינארי.
החלק החסר במהלך היום שלנו הוא הזמן המעגלי. להסתכל בעיניים של הילד שלי. להזכר איזה פלא זה שהוא כאן. להקשיב באמת למה שהוא אומר כאן ועכשיו. להיות איתו עם המילים שלו ולא עם הדבר הבא שאני רוצה שיעשה.
המחשבות שלנו נודדות להמון מקומות בכל רגע נתון. התודעה שלנו מפוזרת בין המשימות השונות והאירועים השונים, כי הקצב הפנימי לא תמיד מדביק את הקצב החיצוני. אם ננסה להשקיט לרגע את הגוף, לעצום עיניים ולהיות במצב של התבוננות על המחשבות, נופתע מכמות המחשבות העולות ברגע אחד.
הורים רבים מתלוננים בחצי חיוך על התשובה הלקונית שרובנו אנחנו מקבלים מילדינו על השאלה איך היה בבית הספר\גן? התשובה כמעט תמיד תהיה "כיף", או "בסדר". לעיתים קרובות הסיבה היא שהילד נמצא בנוכחות ברגע ההווה הרבה יותר מאתנו. הוא כאן, עסוק בעולם שחולף על פניו בדרך, במשחק, או בטעם שהוא חווה ברגע זה. אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לדעת מה היה כשלא היינו שם, אבל בעצם אנחנו כאן עכשיו. יש כל כך הרבה מידע בכאן, ועכשיו. אנחנו רואים את הבעת הפנים של ילדינו, את מצב הרוח, את טון הדיבור. כאן טמון המפתח, להיות אתו ברגע הנתון.
ההקשבה וההתבוננות, מאפשרת לנו להיות הורים נוכחים בחיי ילדינו. אנחנו רואים אותם, מרגישים אותם ותוך כך גם מרגישים את עצמנו. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה הילדים שלנו מעוררים בנו. העצירה מאפשרת לנו לבחור את התגובות שלנו ולא להגיב ממקום אימפולסיבי או חסר אונים.
אז מהי בעצם נוכחות? אן אלוורז בספרה "נוכחות חיה", מדברת על חשיבותה של הנוכחות בהתפתחות. הנוכחות הזמינה של ההורה לדבריה היא משמעותית ביותר עבור הילד, היא מעוררת מחשבה והתפתחות. אלוורז מתארת את התנאים בתוכם הילד מסוגל להפנים את דמויות הוריו באופן מיטיבי. נכוחות והקשבה הם אחד התנאים הבסיסיים לכך.
הנוכחות קיימת בכל ממד בחיינו, גם בפעולות פשוטות כמו שטיפת כלים או הליכה ברחוב. אנחנו יכולים להיות פיזית בתוך הפעולות הללו אבל התודעה יכולה לנדוד למחוזות אחרים. כאשר אנחנו נוכחים, אנחנו מרגישים את זרם המים על כפות הידיים, את המגע של הכלי שביד, את האוויר על הגוף, את הנוף המתחלף, את מגע הרגליים על הקרקע, את השרירים הפועלים ואת קצב הלב.
שרה נפתלי בספרה "בודהיזם לאימהות", אומרת כי המודעות לרגע הנוכחי משחררת אותנו ממחשבות על העבר או העתיד. המודעות היא ערות לכל המתרחש ברגע ההווה: לתחושות הגוף, לרגשות, לתפישות, להנחות ולנטיות. ברגע שאנחנו מבחינים בתחושות הגוף, נוכל להבין שלפעמים הסיבה למצב הרוח הרע שלנו היא הרגשת רעב, או צוואר תפוס ולא התנהגות הילדים שלנו. היכולת להבחין בהתעוררות רגשות ובהתפוגגותם מבטיחה לנו שנחווה את החיים במלואם ושלעולם לא נתעלם מהסוגיות שמהם אנחנו יכולים ללמוד.
הרגשות שלנו בנויים באופן כזה שהם באים וחולפים, כמו גלים. אך כשאנחנו נמצאים במצב מודע נוכל לדעת מה מקורו של גל הרגש ש"מבקר" כרגע, ונוכל לזהות בצורה מודעת מאיפה מגיעה התגובה שלנו לסביבה.
אז איך עושים את זה?
1. נשים לב למרחב החיצוני שנקלט על ידי החושים – הקול שאנחנו שומעים, המראות, המרחב בו אנו עומדים או יושבים.
2.נשים לב לנשימה, האוויר שנכנס ויוצא מתוך הגוף. איך אנחנו נושמים? האם הנשימה שטחית ורדודה, האם היא עמוקה, האם היא מקוטעת. האם דרך האף או דרך הפה. האם יש הפרדה בין השאיפה והנשיפה? בשלב זה רק נשים לב בלי לשנות את המצב הקיים.
3. נשים לב למחשבות שעולות. אילו יכולות כל סוג של מחשבות, הטלפון שלא הספקתי לעשות, הדד ליין בעבודה, או השניצלים לארוחת צהרים. ניתן להם להיות ממקום של התבוננות. נצפה בהן עוברות דרך התודעה, מייצרות גלים של רגשות, שעולים ומתנפצים וחולפים. מחשבה יוצרת רגש ושניהם חולפים דרכינו. הם לא אנחנו, אנחנו צופים בהם כמו קהל באולם קולנוע.
4. ניקח נשימה ארוכה דרך האף (בספירה עד שלוש), נעצור (בספירה עד שלוש) וננשוף דרך הפה באיטיות (בספירה עד חמש). ושוב נעצור (בספירה עד שלוש), וחוזר חלילה. כך 10 פעמים. אם יש סחרחורת קלה אפשר לקצר את הספירה, או לעשות פחות חזרות.
5. נרפה את הגוף איבר אחר איבר – תוך הוראה לכל איבר בנפרד להרפות ולהתרכך.
6. נחזור להתבוננות על מצב התודעה שלנו, נרגיש את השינוי.
את התרגיל הזה אפשר לעשות במלואו ואפשר לקחת חלקים ממנו בתוך העשייה היומיומית. למשל כאשר אנו מרגישים מתח עולה, אפשר לבחור רק את החלק של הנשימות או את תשומת הלב.
תפקידינו כהורים מורכב מכל כך הרבה חלקים, והם בסופו של החלקים שמרכיבים אותנו גם כבני אדם שנמצאים במסע שלנו בעולם. האתגר הגדול ביותר שלנו הוא להיות במסע הזה, להיות נוכחים, ולראות את מה שהדרך מציעה. הילדים שלנו מסמנים לנו את הדרך, כל שעלינו לעשות הוא להיזכר דרכם במה שאנו כבר יודעים.
|